כל הפרשות

אקליפטוס | רחל

 

לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

 

הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת

מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.

וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת

לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל…

 

תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף –

תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:

לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,

וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט.

"מעוז לכל איש ומבט
הוא מן היגונים מפלט
ומגדודי החוגה עיר מקלט.

נעימות בימנו
וכל טוב יתחדש בזמנו
ויאיר חשכו ואישונו
ונפקחה עינו.

ואז האפיקים על פני ארץ יפוצו
והנחלים על רצפת שש ירוצו.

והצמחים מתחת לארץ יציצו
וישני השמחה יקיצו.

והארץ תוציא צמחיה
וגרש ירחיה
וכפתוריה ופרחיה
והשמש תפרוש כנפיה.

להעיר נשפיה
ותפיץ רשפיה
להחיות נגופיה.

והאור יגדל
והקור ידל.

והשמש תקרב
והאור יערב.

והערוגות יגלו פניהם
ונפקחו עיניהם."

יהודה אלחריזי, המאה ה-13 ספרד

פרשת וארא – כי השעורה אביב והפשתה גבעול

"מי שברך" לחג הבנות

הרבה גילי צדקיהו

​

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת שֹרה בּעדְנה

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בֹּיכוֹלת להִתְחדשׁ בּכֹל גִיל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת רִבְקה בּקוֹל שׁנִשְׁמָע

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בּסְבִיבה קשׁוּבה לרצוֹנוֹתינוּ

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת לאה בּפִרְיוֹן

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בּפרִי לעמלנוּ

מִי שֶׁבֵּרַךְ את רחל בּאהבה

הוּא יברכנוּ בּיכוֹלת לאהוֹב את עצמנוּ

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת יהוּדִית בּתוּשִׁיה וּבמנְהִיגוּת

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בּאוֹמץ וּביכוֹלת להסִיר מִכְשוֹלִים מדרכּנוּ.

הויה – בּרכִי אוֹתנוּ בּשִׂמחת היוֹתנוּ

עין החיים – בּרכִי אוֹתנוּ בנבִיעה שׁל חֹכמה ודעת

שכינה – שׁכְנִי בּיננוּ והשׁרִי בּינִי וּבין נשוֹת מִשפּחְתִי, קהִילתִי ועמִי, וּבין נשִׁים בּעוֹלם כּוּלוֹ – אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת.

תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו

והמהדרין נר לכל אחד ואחד

והמהדרין מן המהדרין

בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך

ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך

אמר עולא פליגי בה […]

חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין

וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין

תלמוד בבלי, מסכת שבת, כ"א ע"ב

עוד על חנוכה ועל חגי אור בפרק שכאן

…אמר לו: למה לא נכנסה לקבורה עמך? שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד. התחיל אביו משיבו עליה: …חייך, כשם שהיית מבקש שתכנס אמך לקבורה כך אני הייתי מבקש… אמר לו: שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים הייתה? אמר לו: לאו… בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים להלוך, אמר לו יוסף: גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה, אמר לו יעקב: אין אתה יכול בני, שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור, שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקדוש ברוך הוא… ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם, וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו: "רבונו של עולם! שמע בקול בכייתי ורחם על בניי או תן לי האוניא[7] שלי", מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה. מנין? שכן כתב: "בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיה פרק ל"א פסוק י"ד), וכתב: "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (שם פסוק ט"ז).

פסיקתא רבתי, פיסקא ג – ביום השמיני

כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. טז וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

ירמיהו, פרק ל"א

למאמר על החשיבות שקיבל המדרש לאורך הדורות, לחצו כאן